במצב דברים שבו בני זוג אשר להם ילדים משותפים החליטו לפנות להליך של גירושין, הרי שאחד העניינים אשר יהא עליהם ליתן עליו את הדעת הנו נושא משמורת הילדים המשותפים.

בהתאם לסעיף 24 לחוק האפוטרופסות (להלן : "החוק"), במצב דברים שבו בני הזוג החליטו לפנות להליך של גירושין יהיה עליהם להחליט ביניהם בהסכם למי תהא נתונה משמורת הילדים המשותפים. כאמור, במצב בו החליטו על כך בני הזוג בהסכם (הסכם גירושין), יהיה עליהם לקבל על הסכמתם את אישורו של בית המשפט לענייני משפחה או בית הדין הרבני.

יצוין כי, בבואם של בתי המשפט לענייני משפחה או בתי הדין הרבניים לבחון את נושא משמורת הילדים המשותפים, הרי שהעיקרון שינחה אותם הנו העיקרון של טובת הילד.

לעומת זאת, סעיף 25 לחוק קובע כי, זכויות משמורת נתונות לאם עד גיל 6 לפחות (חזקת הגיל הרך), אלא אם כן, ניתן להוכיח כי, האם לא כשירה לגדל את ילדיה.

במצב שבו בתי המשפט לענייני משפחה ובתי הדין הרבניים מתקשים להחליט למי תהא נתונה משמורת הילדים המשותפים, קיימת אפשרות לשלוח את שני ההורים לבדיקת מסוגלות הורית, אשר תסייע לבתי המשפט ובתי הדין להחליט למי תהא נתונה משמורת הילדים המשותפים.

כמו כן, קיימת מגמה בבתי המשפט ובתי הדין אף להתחשב ברצונות הילדים המשותפים, אך התחשבות זאת נעשית, בדרך כלל, לאחר הגיעם של הילדים המשותפים לגיל 13.

כמו כן, בנושא המשמורת קיים גם מושג של משמורת משותפת, לפיו, יוצא אפוא כי, שני ההורים מגדלים יחד את הילדים המשותפים, אולם כדי שתינתן החלטה בדבר משמורת משותפת על ההורים להיות במערכת יחסים טובה ביניהם, שתאפשר גידול משותף של הילדים המשותפים, וכן לגור בקרבת מקום.

עוד יצוין כי, במצב דברים בו ניתנה החלטה בדבר משמורת משותפת, יכול והחלטה זו תשפיע על גובה המזונות שבהם יחויב האב.